מאירי על פסחים נ׳

1 מקום שנהגו וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק החמישי שבזאת המסכתא שבא לבאר דין איסור מלאכה בארבעה עשר ושזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר זה החלק לבד אלא שעל ידי שתלה מקצת דברים שבענין זה במנהג הזכיר בו הרבה דברים שלא מכוונת המסכתא שהן תלויות במנהג גם כן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אחד במה שהוא עיקר הכונה לבאר דין מלאכה בי"ד והשני לבאר הדברים שנתגלגלו על ידי זה מן הדברים התלויים במנהג גם כן:

2 ובמשנה הראשונה החל לבאר החלק הראשון והוא שאמר מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת אמר הר"ם לפי שאמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם שהוא מורה כי כשהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין אינו עושה התנה ואמר כי זה הדין לא שייך והעיקר אל ישנה אדם מפני המחלוקת ומה שהכריחנו לחייבו שלא לעשות במקום שעושין כל זה אינו נראה שנוי שיבא ממנו מחלוקת אבל השנוי הוא אם יעשה במקום שאין עושין או יעשה דבר משונה ממעשיהם או ימחה בהם אבל הבטלה אין בה מחלוקת:

3 אמר המאירי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין ר"ל עד חצות היום ומקום שנהגו שלא לעשות אף עד חצות כדי שלא ימשך אחר המלאכה ויבא לידי שכחת ביעור חמץ אין עושין הא מחצות ולמעלה אין הדבר תלוי במנהג אלא בכל מקום אין עושין ופירשו בתלמוד המערב הטעם אינו דין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו ואע"פ שתמיד נשחט כל השנה בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ובערבי פסחים נשחט בשש בשבע ומחצה וקרב בשבע בשמונה ומחצה והפסח אחריו כמו שיתבאר בפסח שני מ"מ כבר אמרו שם הדא דתימא למצוה אבל לעכב תנינן שחטו קודם חצות פסול לאחר חצות מיד וקודם תמיד כשר ומכיון שהוא כשר אף הוא קרוי זמן הפסח ואינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו:

4 ומכאן דקדקו קצת מחברים שבזמן הזה שאין בו קרבן אף מחצות ולמעלה תלוי במנהג עד המנחה שמן המנחה ולמעלה מיהא אף שאר ערבי ימים טובים נאסרו הא עד המנחה מיהא תלוי במנהג ואין הדברים נראין שלא הזכירו טעם זה בתלמוד המערב אלא להפליג באיסור אבל מתחילה עיקר הכונה צריך הוא להשתדל שלא להתרשל בענין הגעלה וביעור והכנת מצה ומרור וחרוסת שאדם צריך לטרוח בהם מוסף על שאר צרכי ימים טובים ועוד שהרי בכמה דברים העמידו התקנות אף לאחר חורבן וכן כל דבר שבמנין אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה והרי מצינו בפרק זה שר' מאיר וחכמים נחלקו בגמר מלאכה והתחלתה ולא נחלקו על זמן בית המקדש שהרי בימיו של ר' מאיר לא היה בית המקדש קיים אלא ודאי אף בזמן הזה כן וכן ראיה ממה שאמרו בפרק אחרון ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך ונסתפק להם אם משום פסח אם משום מצה ואמר על זה רב ששת הוה יתיב בתעניתא כולי יומא ואמרו נימא ס"ל דמשום פסח הוא וס"ל כמ"ד מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית שהוא כשר ואע"פ שתירצה שלא מטעם זה היה אלא מפני שהוא אסטניס ואילו היה אוכל בשחרית לא היה אוכל בערב מ"מ משמע שאילו היה הטעם משום פסח לדעת האומר שזמנו כך היום ראוי היה לו להתענות כל היום אע"פ שבטל קרבן וכן הדין לדעת פסק שזמנו מחצות ולמעלה צריך להתענות מחצות ולמעלה אילו היה משום פסח אע"פ שאין כאן קרבן וכן הדין באיסור מלאכה שהיא לדעת תלמוד המערב משום פסח שאף בזמן שאין פסח אסור וכל שכן שיש בזו צירוף שאר דברים כגון צורך טורח הגעלה וביעור והכנת מצה ומרור וחרוסת על הדרך שביארנו:

5 ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין לו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואין עושין אם במקום שעושין מצד חומרי מקום שיצא משם ואם במקום שאין עושין מצד חומרי מקום שהלך לשם ומה שאמר ואל ישנה אדם מפני המחלוקת א"א לפרשה בדרך אחר אלא על אחת מהן וכשתפרשנה על הראשונה ר"ל ממקום שעושין למקום שאין עושין פירושו אל ישנה אדם לעשות מלאכה בכאן מפני המחלוקת שכשיראוהו עושה מלאכה והם אינם עושים והם בטלים ועוסקים בצרכי יום טוב מבזים אותו ומעמעמים עליו וכשתפרשהו על האחרונה ר"ל ממקום שאין עושין למקום שעושין אף בזו אל יעשה וא"ת והרי נמצא משנה שהם עושים מלאכה והוא יושב ובטל ויש כאן מחלוקת וכבר אמרת אל ישנה אדם מפני המחלוקת כך פירושו זו שאמרנו להחזיק כמנהג מקומו ושלא לעשות אף במקום שעושין אל ישנה בו מצד יראת מחלוקת שאין בזו מחלוקת כלל שכל האחרים שרואים אותו בטל אין דנין אותו שמצד איסור הוא נמנע אלא אפשר שאין לו מה לעשות או שאינו בריא וכמה בטלני איכא בשוקא שאין אדם נותן לב עליהם למה הם מתבטלים:

6 זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא אלא שבענין חומרי מקום שיצא ושהלך צריך לבאר קצת תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת דינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו בהם אלו הם:

7 ערבי שבתות וערבי ימים טובים אף הם אסורים בעשיית מלאכה אלא שלא נאסרו אלא מן המנחה ולמעלה ונמצא שערב הפסח חמור מהם שבערב הפסח איסורו מחצות ולמעלה ובשאר ערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה ויש בהם גם כן הפרש אחר שבשאר ערבי שבתות וימים טובים אם עבר ועשה אף מן המנחה ולמעלה אין מנדין אותו אלא שאמרו עליו שאינו רואה סימן ברכה לעולם וכן שגוערים בו ומבטלים אותו ובערב הפסח אם עשה מחצות ולמעלה מנדין אותו או מכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו הואיל ובזמן שבית המקדש קיים היתה בו חגיגה ושחיטת קרבן:

8 ולענין ביאור מה ששאלו בגמ' מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי דהא תניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם כך פירושו שכל מנהג אינו כלום אא"כ הוא נתלה בעיקר איסור או של תורה או של חכמים או שנעשה לגדר של איסור וא"כ בערב הפסח קודם חצות הוזכר בו איסור מתורת מנהג אחר שמחצות ולמעלה יש שם עיקר איסור לכל מדברי סופרים ומעתה אף בערבי שבתות וימים טובים יש בהם עיקר איסור מן המנחה ולמעלה לכל ולמה לא הוזכר בו איסור מחמת מנהג קודם המנחה ותירץ לו שבודאי הדין כך הוא שכל מקום שנהוג בו איסור בערבי שבתות וימים טובים קודם המנחה מתורת מנהג אסור בהם אלא שסתם המקומות אין להם מנהג קבוע בכך ומ"מ משנתנו לא היתה עיקר הכונה ללמדנו איסור שקודם חצות הבא מתורת מנהג אלא זמן עיקר האיסור שבשאר ערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובזה מחצות ולמעלה וכן שעיקר איסורו חמור מעיקר איסור שאר ערבי ימים טובים שבשאר ערבי ימים טובים אין שם נדוי ולא מכת מרדות ובזו יש שם נדוי או מכת מרדות במקומו:

9 זה שהשוינו את המדה בין נדוי למכת מרדות לומר שכל שאמרו שהוא בר נדוי אם רצו שלא לנדותו אלא להכותו מכת מרדות עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו כך נראה דעת גדולי המחברים ועל זה כתבו שכל מצות שמדבריהם אם עבר עליהם מכין אותו מנת מרדות ומ"מ חכמי הדורות כתבו שכל שאסור מדבריהם במה שאין לו עיקר בתורה כגון מלאכה של ערבי פסחים ושל יום טוב שני מנדין אותו אבל כל שאסור מדבריהם במה שיש לו עיקר בתורה כגון מבשל בשבת בחמי טבריא שעיקר בשול אסור מן התורה אלא שבחמי טבריה אין איסורו אלא מדברי סופרים מכין אותו מכת מרדות הואיל ובעיקר בישול לוקה מן התורה בבשול שמדבריהם מכין אותו מכת מרדות ולמטה נ"ב א' בשמועת מימנו אניגודא וכו' נאריך בזה יותר:

10 מנחה זו שממנה ולמעלה נאסרה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים נסתפקו בה קצת מפרשים אם היא מנחה גדולה או קטנה ומכריעים בה שממנחה גדולה הוא נאסר ממה שאמרו בגמ' התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה שרי הכא מחצות אסור והם מפרשים סמוך למנחה מחצות ולמעלה שהוא שש ומחצה שהיה תמיד נשחט בערב הפסח שחל בע"ש וזהו סמוך לה ואין בין חצות למנחה אלא חצי שעה ולדעת זה אין צריך לטרוח ולפרש מה ששאלו בגמ' מאי איריא ערבי פסחים וכו' שלדעת המקשה חצות דוקא ושש ומחצה הרי הוא כשיעור אחד שאין לדקדק בחצי שעה וא"כ מאי איריא וכו' ותירץ לו שבא ללמד אותו זמן אע"פ שהוא מועט ר"ל חצי השעה או שבא ללמד חומר שבעיקר האיסור על הדרך שביארנו ומ"מ רוב מפרשים כתבוה במנחה קטנה שהיא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה מתשע שעות ולמעלה שהיא תחילת שעה עשירית וכן פירשוה גדולי הפוסקים לענין אכילה בערבי פסחים כמו שיתבאר:

11 תענית צבור אע"פ שאין לאיסור מלאכה שבו עיקר מן התורה אף לעצומו מ"מ יש איסור סופרים בו בתעניות אחרונות ומתוך כך ייעדו עליו כאן שאינו רואה סימן ברכה לעולם ואני תמה ומאחר שיש שם איסור סופרים היאך אינו בעונש בית דין כשאר איסורין אפשר שאינו איסור גמור אלא כעין מלאכה של ערבי שבתות וערבי ימים טובים או שמא לדעתי בשאר תעניות שאין בהם איסור מלאכה נאמרה ונדנוד עבירה שבו פירושו בשעת תפלה וכן נראה מלשון תלמוד המערב הכתוב למטה בסמוך לזה ושעת תפלה ודאי יש נדנוד עבירה בעשיית מלאכה שבו מפני שכל שלבו להוט למלאכה אין לבו לשמים כל כך ומתוך כך ייעדו עליו שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם:

12 מוצאי שבתות ומוצאי ימים טובים אף הם יש להם איסור בעשיית מלאכה מתורת מנהג שכל שבעצומו של יום יש בו עיקר איסור יש צד איסור בתוספת חול שלו ואם נהגו להאריך בתוספת זה אסור להקל בכל מה שנהגו ואם עשה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה ובתלמוד המערב אמרו נשייא דנהיגן דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהג ודלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ר"ל עד שיצאו מבית הכנסת וישלימו סדר כל מה שהורגלו לומר בו במוצאי שבת מנהג בשני ובחמישי עד דיתפני תעניתא ר"ל סדר מה שנוהגים להאריך בסליחות ובתחנות מנהג ואסור לבטלו ר"ל אפילו לא היה תענית צבור לגמרי הואיל ומ"מ צבור מתענין בו שאילו תענית צבור גמור על הדרך שביארנוהו במקומו אינו תלוי במנהג נשים שהרי ייעדנו עליו שאינו רואה סימן ברכה לעולם כמו שכתבנו ותענית צבור הוא מאותן שמתענין על הגשמים שלש אמצעיות ושבע אחרונות ובארץ ישראל הא בשאר הארצות כבר אמרו שאין חומר תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד:

13 כל שנמנע מעשיית מלאכה בערבי שבתות וימים טובים לכבוד שבת ויום טוב כגון שהיה עושה מלאכה כל השבוע ואינו עושה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים הרי זה קרוי זריז ונשכר ואם היה נמנע ממלאכה כל השבוע מצד שהוא מפונק ובעל תענוג אע"פ שבערבי שבתות וימים טובים גם כן הוא נמנע מצד תענוג הרי זה מ"מ קיים מצוה שלא לשמה ונקרא שפל ונשכר והוא שאמרו הני נשי דמחוזא אע"ג דהאי דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא משום מפנקותא דהא כל יומא נמי לא עבדן אפילו הכי שפל ונשכר קרינא ביה ויש במדות אלו זריז ומפסיד שפל ומפסיד כיצד היה עושה כל השבוע ועושה אף בערב שבת ויום טוב הרי זה זריז ומפסיד לא היה עושה כל השבוע ועושה בערב שבת אוי לו ולמזלו והרי זה שפל ומפסיד:

14 למדת מ"מ שאף העוסק בתורה ובמצות שלא לשמה יש לו שכר אלא שאין כל מדרגות שלא לשמה שוות יש שעושה מיראה ואחר שאינו עושה מאהבה קרוי שלא לשמה ומ"מ כל שמיראה מכוין הוא למצוה ועליו אמרו רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה ר"ל שהעושה מאהבה עליו נאמר גדול מעל שמים חסדך ופרשו בו מקצת גדולי הדור שהוא ראוי לנס והקב"ה משנה תפקידם של מערכות הכוכבים בשבילם והעושה מיראה עד שמים שאף זו מדה מעולה היא ועליה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמן שבודאי יבא מתוכן לשמה ר"ל לעשות מאהבה ויש שלא לשמה שהוא להנאת עצמו כגון ביטול מלאכה של בני מחוזא שהזכרנו וזו אינו במדרגה האחרת אלא שמ"מ יש בה מדה והוא קרוי שפל ונשכר כמו שביארנו שאפשר שעל ידה יתעורר לעשותה לשמה אע"פ שאין זה ודאי הא מ"מ כל שעוסק בה להתגאות ולהתגדל על שכניו וחבריו הרי זו מדה רעה ועליה אמרו במקום אחר העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא:

15 לעולם יהא אדם זריז ללמוד אומנות שאם חס ושלום יעני לא יהא צריך למלאכה נמבזה במעט ריוח ודרך הערה אמרו המצפה לשכר אשתו ורחים אינו רואה סימן ברכה לעולם ופירשו בו שכר אשתו מתקלתא כלומר שאינה בקיאה במלאכת יד בתוך ביתה וצריכה לילך מבית לבית עם המאזנים לכל הצריכים לשקול וכיוצא בזה שהוא בזוי גדול ושכר מועט ורחיים הוא שמשכירין הרחיים של יד והוא טורח גדול וריוח מועט הא כל שהוא נעשה דרך סחורה ומקח וממכר שבח הוא אף לנשים שנאמר סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני ואף בסחורה ראוי לו להזהר שלא להתעסק בסחורות שמראות המייה גדולה והם ענין מועט והוא שאמרו המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה הואיל ונפיש אפחזייהו וזוטר רווחייהו וכן אמרו תגרי סמטא ר"ל שמוכרים במבואות הסמוכים לרה"ר דרך המייה ופרסום אינם רואים סימן ברכה וכל שכן בדברים שיש בהם נדנוד עבירה והוא שאמרו מגדלי בהמה דקה ר"ל בישוב שנמצאו מזיקות בשדות אחרים וקוצצי אילנות טובות למכרם והנותנים עיניהם בחלק יפה ר"ל שמקפידים על חלק יפה כשחולקים עם אחרים אינם רואים סימן ברכה:

16 ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה ואלו הן שכר מתורגמנין העומדים לפני החכם בשבתות ובימים טובים מפני שנראה כשכר שבת שכר מעות יתומים שקבלם למחצה שכר ומפני שאינם בני מחילה והם משתכרים בדמיהם יותר מדאי שכר מעות הבאים ממדינת הים מפני שמוסר עצמו לסכנות ולאו כל יומא ויומא מתרחיש ניסא שכר סופרים שלא לשם מצוה וכמו שאמרו כותבי ספרים תפלין ומזוזות הם ותגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת אין רואין סימן ברכה לעולם מפני שסתמן שלא לשמה ולכונת ריוח המעות לבד ואם עושין לשמה להזמין הדברים לצריכים להם וכיוצא בזו רואין:

17 כבר ביארנו שכל שיש לאיסורו עיקר לתלות בו אפילו מדברי סופרים ונהגו בו בתוספת אסור להקל אף בתוספת ומתורת מנהג וכבר ידעת מה שאמרו בראשון של שבת י"ט א' אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת ומצור לצידן אף בערב שבת מותר שהיה יום השוק של צידן בערב שבת ולא היה מצור לצידן אלא שיעור מועט ומ"מ אם קבלו עליהם לאסור מתורת מנהג כדי שלא להתרשל בצרכי שבת אסור להם להקל ולא סוף דבר להם אלא אף לבניהם אחריהם שכל קבלה סתם דעת המקבלים עליהם על כך והוא שאמרו בני בישן נהוג דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא אתו בניהו לקמיה דר' יוחנן אמרו ליה אבהתין הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן ר"ל שהם היו עשירים אמר להו כבר קבלו עליכם אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך: